לפגוש את אחמד

7 שנים עברו מאז חזרתי מסמינר שובר מוסכמות, מטלטל ועוצמתי
מבית ISTA העוסק בריפוי כאב וטראומה אישי וקולקטיבי הקשורים בנושא
המי ניות שלנו, ומכאן פותחת דלת בדרך ייחודית לשחרור, שינוי והעצמה אישית.
נושא המי ניות מתחבר באופן טבעי לחיים, לחיות, לרצון לחיות ולהישרדות
ברבדים מאוד עמוקים של הקיום שלנו.

כך בתוך אחד התהליכים בסדנה, תוך כדי שאני נותן לעצמי את המרחב לבטא כעס, עלה בי זיכרון משנת 1997, 8.1.97 ליתר דיוק, בו הייתי חלק בהיתקלות בלבנון עם הצוות שלי כלוחם וחובש.

באירוע נהרגו שלושה מחבלים אשר היו עם מטען חבלה על גבם בדרך
לקו המערכת, וחבר לצוות שלי שקיבל כדור בחזה נהרג מול עיני…

הייתה זו חוויה חזקה מאוד ומטלטלת עבורי שלא הייתי מוכן לה.
עד היום אני מעבד אותה ומאפשר לטראומה ולפחד להשתנות
לנוכחות אוהבת ומכילה בגופי בעוד ועוד עומקים ורבדים
(מדהים כמה התהליך עמוק).

ברגע מכונן בסדנה נפתחה הזדמנות נוספת למפגש פנימי מרפא שהפתיע
אותי בעוצמתו ואיכותו כמו גם בפשטותו.
ישבתי בגב זקוף ולפתע מולי הגיע אחמד. אמתי וברור.
אז בלבנון תפקידו היה לקחת את המטען על גבו בכדי לבצע פיגוע.
התפקיד שלי היה לארוב לו בשיחים ולהרוג אותו.
מתוך ארבעת המחבלים, הוא היחיד שנשאר בחיים וברח.

באותו הרגע בסדנה ראיתי אותו לפתע כאדם ולא כמחבל.
הסתכלתי לו עמוק בעיניים וביקשתי סליחה. ראיתי את הילד שבו.
עיניי החלו לדמוע, חשתי עמוק בפנים אהבה
ורצון למפגש של אדם לאדם, לב אל לב.

"סליחה שלקחנו חלק במשחק ההזוי הזה", אמרתי.
– "אני חייב להרוג אותך" הוא ענה לי.
"אני מצטער" אמרתי לו, "אלו היו הכללים אז, אתה ואני מלאנו פקודות".
– "אני חייב להרוג אותך" הוא חזר, "זה מה שלימדו אותי".
"בוא נהיה חברים" הצעתי.
– " אסור לי, יהרגו אותי, זה כמו בגידה", "אני צריך להרוג אותך".

עלתה בי התנגדות ורציתי לומר לו:
"מצידי קח את ירושלים, אך בחיים לא אתן לך להרוג אותי".
חשתי את אחמד שבתוכי מתכווץ ונדרך.

לפתע משום מקום הגיע השראה, שירדה עלי כמו ערפל לבן ומחבק,
שנתן לי תחושה עמוקה שאני מוגן ובטוח, חשתי אהבה שריגשה אותי
והעלתה עוד גל של בכי עמוק ועתיק.
אומץ מילא את ליבי מתוך ההתמסרות לרגע.
מצאתי עצמי אומר: "אני אוהב את החיים,
"אני מפחד למות, אבל אם אתה רוצה להרוג אותי, אתה יכול",
והרכנתי ראשי כלוחם יפני שקיבל את גזר דינו ומוכן לחרקירי.

– "אני חסר משמעות. אין לי כלום בעולם הזה, אין תקווה
אני אבוד", ענה לי לפתע אחמד.
לרגע הופתעתי, הקשבתי לו, וחשתי כיצד הוא מתרכך בתוכי…
רגעים של שקט חלפו.
"תודה ששיתפת אותי במקום כל כך חשוף ועמוק" אמרתי לו,
והוספתי: "אני רואה אותך".
ליבי נפתח והתרחב והדמעות שטפו, שטפו.

השתחוויתי מול אחמד מתוך הוקרה עמוקה על המשותף בינינו.
ליבו ונשמתו, ליבי ונשמתי, המגיעים מאותו המקור. מאותה נביעת חיים.
אחמד השתחווה עמוקות אלי בחזרה. חשתי חיבור מחודש בין הלבבות שלנו,
ובתהליך הפנימי חשתי כי לאחר שנים של תהליכי ריפוי הטראומה בתוכי באופן חד צדדי הבשלתי לראשונה לראות ממקום אותנטי גם את המצוקה והכאב של מי שמולי, ולאפשר לו מקום וביטוי בתוכי.

בדיוק כמו שכל חלק בתוכי רוצה שאכיר בו. גם אחמד רצה שאכיר בו.
הכרה בצדדים השונים בנו היא פתח להבנה מלאה יותר את החיים על כל החוויות הפשוטות והמורכבות שאנו פוגשים כל אחת וכל אחד במסע.

אומרים כי אם אפשר לדמיין משהו, זאת אומרת שהוא יכול לקרות.
במושגים של פיזיקה קוונטית, אפשר לומר שהוא למעשה כבר קרה.

ליבי תפילה עמוקה לריפוי פנימי של הפצעים והפחדים האישיים וההיסטוריים בתוכנו וכי בקרוב נזכה לקבל מידע מנערה חייכנית בעמדת הרענון של קרן קיימת ללבנון במפגש של ערוץ הסלוקי עם ערוץ הליטני המקסימים ביופיים, בטיול המשפחתי שנעשה ביום חג כזה או אחר.

בהזמנה לתהליכי שלום שמתחילים קודם כל מבפנים,
אוהב אור

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים