להיפגש מחדש – קפיצה בזמן…

תודה פייסבוק על זיכרון מתוק משנת 2009
עשה לי נעים בלב.. משתף..
חבריי היקרים, פוסט שיעורים ושורשים בזמן חלק א'.
אנחנו קופצים בזמן לשנת 2006. אני יושב אצל שאול חברי הטוב, הקורא בכף היד. הוא מסתכל עלי. עולה תמונה בה אני בסין מתקופה קדומה יותר. יושב בסירה והיא מתהפכת בנהר. אני נופל וטובע.
אם הייתי נופל היום זה לא היה קורה, בקיבוץ כבר למדתי לשחות מגיל שלוש. אני חושב לעצמי.

עברו ארבע שנים, את אותה חוויה עם שאול שכחתי.
חברה פותחת לי בקלפים כמה שבועות לפני נסיעה לחו"ל, היא אומרת לי שבנסיעה ללימודים בארה"ב, אני הולך לפגוש גם מפגשים קרמתיים. הסתקרנתי, אך לא ידעתי מה בדיוק לעשות עם המידע הזה. אז פשוט שמתי אותו בצד.

הגיעה העת ואני בקורס מורים לתטא הילינג הנקרא: "אנטומיה אינטואיטיבית" באיידהו פולס. עיירה קטנה באיידהו בה מתגוררת ויאנה סטייבל הנפלאה, אשר כחלק מתהליך הריפוי הספונטני שהיא חוותה מסרטן הלימפה שהיה לה בשנת 1995, צמחה שיטה שנלמדת כיום ברחבי העולם. באותה תקופה הייתי צמא ליידע שהיה לה, ובאתי לארה"ב לתקופה של חודשיים ללמוד ישירות איתה את הקורסים המתקדמים של התטא הילינג.

קורס אנטומיה אינטואיטיבית הוא קורס בן שלושה שבועות, במהלכו אנו עוברים בכל יום על מערכת אחרת בגוף האדם (שלד, שרירים, עיכול, עצבים וכו') ומקשרים בין האיברים הפיזיולוגיים למערכת האמונות והרגשות המיוחסות אליהם. זאת בכדי להבין ולהגדיל את היכולת לתמוך ולהיות שותפים גם בתהליכי ריפוי פיזיים, מתוך הבנה עמוקה יותר ויכולת לחבר בין הפיזיולוגיה של גוף האדם והנפש.

בשבוע השני, בסוף היום בו למדנו על מערכת הרבייה ותהליך ההיריון בהיבט מערבי והוליסטי, הגיעה אלי ג'וסין ואמרה לי כי מהבוקר יש לה תחושה חזקה כי היא צריכה לקבל ממני ריפוי, וכי כל הזמן מתנגן לה קול בראש האומר: "אני מאבדת אותך".
ג'וסין הגיעה מהונג קונג וישר היה לנו קשר וחיבור טוב. בתחילה חשבתי שזה בגלל שיש לי חיבור טוב לחבר'ה מהמזרח (חייתי קרוב לשנה במנזר בסין בשנת 2000), אך בהמשך הסתבר שיש לנו חיבור טוב מעוד כמה סיבות.

קבענו להיפגש אחרי יום הלימודים בקומפלקס המגורים שרבים מהאנשים שבאו לקורס ממקומות שונים בעולם שכרו.
התיישבנו על השטיח ונכנסנו להקשבה עמוקה.

ג'וסין נלקחה בשניות אחורה בזמן ואני איתה. היא בסין והיא הרגישה צורך אדיר להגן על בנה. שאלתי אותה מה הדבר המשמעותי הבא שהיא רואה? היא החלה לבכות ואמרה שבנה מת והיא לא יודעת מה לעשות. תחושת אשמה אדירה עלתה בה. אין סליחה. טעות של אם שאסור שתקרה, והנה היא קרתה.
"אסור לי לסלוח לעצמי", עלתה האמונה בנחישות מגרונה.

שאלתי אותה מהפרספקטיבה של היום, מה אפשר לעשות כדי שהיא תוכל לסלוח לעצמה?
"רק אם הבן שלי יסלח לי, אוכל לסלוח לעצמי", ענתה בקול חלש אך החלטי.

תהליך של סליחה הוא תהליך של סליחה לעצמנו בסופו של דבר. רק אנחנו אלו שיכולים לבחור לשחרר ולסלוח מבפנים.
אבל איך אני מעביר לה את המסר הזה כעת? חשבתי לעצמי. היא הייתה כל כך מלאת אשמה.

עברה לי מחשבה קטנה: "יכול להיות שאני זה הבן שלה? אבל מה זה חשוב? במילא אנחנו משנים דמויות ותפקידים בכל גלגול. פעם ילד, פעם בעל, פעם אח.
שאלתי אם תסכים שנזמין ריפוי מהמקום הגבוהה והמיטיב ביותר לחוויה שעברה שם באותו גלגול והיא הסכימה. נתתי כוונתי, והקשבתי לה מתקבלת אצל ג'וסין.
לפתע הזדקפה ג'וסין ואמרה בנחישות: "אני רואה את זה! אני רואה כיצד הבן שלי מת. הוא היה בסירה, הוא נפל לנהר וטבע.
צמרמורת עברה בכל גופי. נזכרתי במפגש עם שאול ארבע שנים קודם לכן ובמה שעלה בו. ג'וסין תיארה אחד לאחד את פרטי האירוע, כמו שראינו אותו בבית של שאול. אז לא היה לי מה לעשות עם המידע הזה, והנחתי לו.

בנחישות ובהתרגשות גדולה אמרתי כעת לג'וסין: " זה אני, אני הבן שלך, אני זוכר את הסירה, הנהר, הנפילה למים".
נפלנו זה על זרועות זו. אמא ובן מעבר לנבכי הזמן. באותם רגעים ממש הרגשתי את האהבה האימהית שלה אלי, באותם רגעים הייתי ממש הבן שלה שוב פעם.
האשמה על כך שאיבדה אותי, שלא שמרה עלי, האשמה שלי על כך שעזבתי אותה, שנטשתי את אמא, כל סלט האשמות הזה התמוסס וקיבל ריפוי באותו הרגע.
האמונה שהחזיקה הייתה: "שרק מבנה תוכל לקבל אישור לסלוח לעצמה". ואת העזרה לריפוי כעת בחיים אלו היא ביקשה אינטואיטיבית ממני. מי שהיה בנה בתקופת החיים ההיא.
ממני היא רצתה אישור לסלוח לעצמה, ואני זה שקיבל את המסר שסליחה אמיתית היא קודם כל לעצמנו.

אני כבנה הייתי צריך את האישור שהיא עוד אוהבת אותי למרות שחשבתי שנטשתי אותה, ופשוט מתוך המפגש גיליתי כי האהבה מעולם לא הלכה ותמיד הייתה.
ג'וסין שיתפה אותי בין הדמעות שעכשיו היא מבינה למה יש לה פחד לא מוסבר לאבד את בנה בחיים האלו.

אני הבנתי למה זימנתי לעצמי פעם אחר פעם בילדותי השובבה בקיבוץ, חוויות בהן נעלמתי לאמא שלי ולאחר שנמצאתי, וחוויתי את כעסה של אמי, נמלאתי אשמה.
מעגלים של ריפוי במפגש קרמתי, כפי שהגדירה אותו חברתי פותחת הקלפים, הושלמו ברגע, לאחר שחיכו מאות שנים בסובלנות.

ולי נשאר רק לומר מתוך ענווה והרכנת ראש בפני המסתורין הגדול של ההוויה – תודה.

בתמונה עם ג'וסין בקורס המורים באיידהו פולס 2009

על החוויה הזו ועל עוד חוויות, מפגשים ותהליכים מרגשים, אני משתף ב 'ספר ההקשבה הקוונטית' שכתבתי ויצא לאור בשנת 2016.
ניתן לרכוש את הספר באתר.
לרכישת הספר לחצו כאן 

באהבה רבה,

אור קורן

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים