הפעם זה לא קרה

שיתוף לסופ"ש. 💚
אישה נכנסת למעגל. פניה עגומות. מבטה מורכן מטה. היא הולכת לאט. מעט רועדת. לפתע היא צונחת אפיים ארצה. כמעט נופלת ומתחילה למרר בבכי..
"ההפלה לא קרתה בגללי.
זה לא בגללי…"
בכי גדול. דמעות שוטפות את בגדיה ומה שאינו נספג מטפטף על הרצפה.
כל הקבוצה, כחמישים איש, יושבים במעגל גדול, ננגעים ועדים לכאבה, שחיכה זמן כדי לקבל מקום ונראות.
היא רועדת ונכנסת למנח עוברי. כמו מנסה לחבק.. לאחוז.. להחזיק משהו שחמק ואיננו עוד.
אני חש את מצוקתה העמוקה.
איך אוכל לעזור לה?
נראה כי הכאב והאובדן כה עמוקים עד כי אין מזור.
ממשיך להקשיב בתוכי .. שומע בת קול פנימית לוחשת: בוא נזמין את העובר.. היא צריכה חוויה פיזית. משהו מוחשי לגעת בו. לאחוז אותו על מנת שתוכל להיפרד מתוך חיבור.
(חוויה שנראה שלא היתה ברגע עצמו).
המעגל כיצור חי נושם.. מצטרף לאבל ולדמעות. נראה שהחוויה נוגעת ברבים מאיתנו וגם בי במקומות מאוד ראשוניים של פרידה.
בליבי תפילה.. אהבה תראי לי…
אני מזמין את כולנו לנשום. להניע את הגוף אם צריך, לאפשר לקולות לצאת ולשהות עוד עם החוויה, מבלי לנסות לשנותה.
יש רפואה גדולה בלתת מקום ונראות למשהו ששכב שנים במרתפי הנפש.
עוברות כמה דקות. הכאב והבכי ממשיכים לזרום בגוף ולגעת בכולנו.
מבעד לדמעות ולקולות הבכי שיוצאים מגרונה, אני שואל האם היא מוכנה שנעשה יחד מהלך.
חושש שאולי היא כל כך עמוק בחוויה, שלא תשמע אותי. לשמחתי היא מנידה בראש *כן* ברור מבלי ליצור עמי קשר עין.
אני מזמין אותה להסתכל סביב ולהזמין ייצוג לעובר.
מהלך פשוט לכאורה בקונסטלציה, אך עמוק ומשמעותי.
היא בוחרת …
והדמות המייצגת מוזמנת להיכנס למרחב באיטיות ולהקשיב למיקום ולמנח שגופה רוצה להימצא בו.
היא נשכבת במנח עוברי למרגלות האישה.
משהו משתנה… אמנם נראה לרגעים שהכאב מתגבר.. אך למעשה, זו פעם ראשונה שיש לאישה נקודת ייחוס ממשית וחוויה פיזית לעבור דרכה.
אני מזמין את הייצוג ואת האם לנוע לאט במרחב, מתוך חיבור עמוק והקשבה לגופן. לראות מה רוצה לקרות…
הן נעות אט אט אחת לעבר השניה כאשר העובר נשכב בתנוחת עירסול על ברכי האם.
רגעים של חיבור. הדמעות ממשיכות, אך מרגיש כי כעת יש בהן גם מן ההודיה..
כמו אומרות ללא מילים תודה .. כמה חיכינו לרגע הזה..
עוברות עוד כמה דקות…
האבל מתחלף בחוויה של פרידה בריאה שבאה מתוך נוכחות.
הכאב נוכח ואולי יהיה לכל החיים. אך כבר אינו משתק, כיוון שאינו מושתק. הוא זורם בגוף והופך לחוויה של אהבה בלב שמגולמת בחיבוק. עולה חוויה של הכלה שמגיעה ממש מרחם האם אל מי שמייצגת את עוברה.
חולפות עוד כמה דקות ולפתע העובר רוצה להתיישב ולהסתכל לאמא בעיניים.
משהו חדש קורה במרחב, וכל הקבוצה – אשר עד אותו הרגע בעצמה השמיעה קולות בכי ושחרור של מתח – נהיית לפתע שקטה. כמו תינוק שבאחת הוקל לו, רווח לו, והוא נהייה שקט ושליו. השמש זורחת שוב בליבו. הוא חש את החיבור והאהבה אותה הוא כל כך צריך.
יחד עם ההכרה בכאב, ובזכות המקום שקיבל, אובדן הופך כעת לחוויה של פרידה מתוך חיבור, ומחליף את חוויית הניתוק שהיתה שם.
אני עם דמעות בעיניים, מחבק גם בתוכי את הילד הקטן שבי, ומקשיב לשדה..
מה רוצה לקרות כעת?
אנחנו צריכים בעוד כמה רגעים לסיים את המפגש להיום.
כיצד מסיימים סשן כזה?
מה עוד צריך לקרות?
בת קול אומרת בתוכי להזמין את העובר לומר דבר אמת..
הם יושבים יחד ומסתכלים בעיניים.
ניכר שיש אהבה וזרימה ביניהם.
החיבוק החזק והאחיזה כנסיון להחזיק את מה שחמק ברגע, נראים כעת כמפגש בו יש שפע מקום וזמן להיפרד.
לפתע עולה בי בהירות.
אני מזמין את העובר לומר לאם בפשטות:
"הפעם זה לא קרה".
יש בי חשש קטן..
אולי זה עוד לא הזמן להגיד דבר כזה
אולי זה יציף הכל שוב..
הדמות המייצגת אומרת ברכות מתוך קשר עין ואחיזת יד:
"הפעם זה לא קרה…"
אנחנו נושמים סקרנים כל הקבוצה, אשר מהווה מעגל גדול ומרפא של עדות.
האישה מחייכת.. פניה ממש מתרככים. היא אומרת בתחושת הודיה:
"אני חשה חום נעים מתפשט מהלב לכל הגוף".
העובר משתפת בתורה כי חשה בתוכה הקלה גדולה..
משהו נהייה קל במפגש ביניהן ובשדה כולו.
שקט נעים ומבורך מגיע.
הריפוי עוד ימשיך ויהדהד ואולי יהיה צורך בעוד ליווי בתהליך. אך להיום זה טוב, אני אומר בקול מפוייס.
תודה.
תודה על ריפוי מעבר למילים, לזמן ולמרחב.
תודה על הזכות להיות עדים לו.
תודה על משפט כל כך פשוט של אמת, שנראה שהגיע במקום הנכון וברגע הנכון ונגע בכולנו..
*הפעם זה לא קרה*
משפט שהבליח מהאינסוף מתוך כל הפרידות ובפרט אלו הלא מדוברות. מכל הפוטנציאלים אשר לא התממשו לחיים בנרטיבים האישיים כמו גם הקולקטיביים והמשותפים לכולנו.
תודה על עוד מעגל שיתוף דינמי, מרפא ועוצמתי שהסתיים לו.
תודה
ריטריט עומק. נובמבר 22
פירקנגה. ברזיל.
*התמונה מתוך ריטריט עם סשה השותפה שלי ברוסיה🪷

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים